כשאני כותב על דוקי וחבריו, אני לא כותב רק סדרת ספרי ילדים. אני כותב את המקום שבו החוויות הכי עמוקות מהחיים שלי פוגשות את השליחות שלי כאבא וכאדם. הסדרה הזו, בת שישה ספרים, נולדה מתוך רצון לתת לילדים — ולנו המבוגרים — כלים אמיתיים להתמודד עם המציאות המורכבת של חרמות, שונות, והכוח המופלא להישאר נאמן לעצמך.
דוקי — הגיבור שלי
הכל התחיל בדמות של דוקי. דוקי הוא קיפוד בשלו. הוא לא מחפש תשומת לב, הוא אוהב את השקט שלו, והוא לא מתנצל על הקוצים שלו. עבורי, דוקי הוא מטאפורה לכולנו: לעיתים, כשאנחנו נפגעים, אנחנו מגדלים "קוצים" כדי להרחיק אנשים — אבל מתחתם אנחנו הכי רכים והכי זקוקים לחיבוק.
"אל תיתן למי שמחרים אותך להגדיר מי אתה. תישאר מי שאתה, מצא חבר אחד אמיתי, ומשם — הכל משתנה."
מהחיים לדפים
הסדרה הזו לא המציאה את עצמה. היא מבוססת על שתי חוויות צרובות בזיכרון המשפחתי שלי:
הזיכרון הראשון: ילד שחווה חרם בגלל שיער ארוך. הוא לא נלחם בחרם בכוח — הוא פשוט בחר להישאר הוא, ומצא חבר אחד. החבר הזה הביא עוד חבר, והחרם פשוט הפך ללא רלוונטי.
הזיכרון השני: ילד בכיתה ה' שקם ועמד מול כל הכיתה והצהיר שמי שרוצה להגיע לילדה שמחרימים אותה — צריך לעבור דרכו. החרם מת באותו רגע. זה האומץ שאני רוצה להנחיל: אומץ בלי אלימות.
שישה ספרים, שישה עולמות
בכל ספר בסדרה מצטרפת לדוקי דמות חדשה. כל דמות היא עולם של שונות:
האמונה שלי ככותב
חשוב לי שהסיפורים האלה לא יהיו מלאי רחמים. אני לא כותב כדי לרחם על דמויות — אני כותב כדי להעצים אותן. הגיבורים שלי לא מחכים שיצילו אותם. הם מוצאים את הכוח בתוכם, עומדים בקול ברור וצלול, בלי להרים יד, פשוט כי הם יודעים שהם שווים.
"כשאני מסתכל על דוקי וחבריו, אני רואה את הדרך שבה אני מקווה שהילדים שלנו יראו את העולם: מקום שבו שונות היא הזמנה להכיר, ולא סיבה להדיר."
