הייתי בן חמש בפעם הראשונה שהנחתי מילים על נייר. לא אותיות — מילים. משפטים. אני לא זוכר מה כתבתי. אני זוכר את התחושה: משהו בתוכי שלא היה לו צורה קיבל פתאום מקום ללכת אליו.
חמישים וארבע שנה אחר כך, כלום לא השתנה.
הייתי עיתונאי. בלוגר קולינריה וסגנון חיים עם למעלה מ-300,000 מנויים ויותר מ-10,000 רשומות. כתבתי על מסעדות, מתכונים, אנשים, מקומות. המילים היו תמיד הכלי שאני מושיט אליו יד כשהעולם מתחיל לרעוש מדי.
"הכתיבה לא מסבירה לי את הרעש בפנים. היא פשוט מפנה לו מקום."
אז כשאנשים שואלים אותי למה אני כותב ספרי ילדים — עיתונאי, מבקר מסעדות, אדם עם זקן אפור וכובע שבילה עשורים כותב על יין ושמן זית — אני מבין את התמיהה. זה לא נראה כמו הצעד הטבעי הבא.
אבל הוא כן. כי ילדים שואלים את השאלות שמבוגרים למדו לבלוע. מתי אבא חוזר? למה יש לנו שני בתים? למה אף אחד לא יושב לידו בהפסקה? אלה לא שאלות קטנות. כשמשאירים אותן ללא מענה, הן הופכות לנטל שאדם נושא איתו עשורים. אני מכיר את הנטל הזה. נשאתי חלק ממנו בעצמי.
אני כותב כי סיפור הוא הדרך העדינה ביותר שאני מכיר לומר: אתה לא לבד בזה. מישהו אחר הרגיש את זה גם. מישהו חשב שזה שווה לכתוב.
"לא התחלתי לכתוב ספרים כי היה לי מה ללמד. התחלתי כי היה לי משהו שלא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו."
האתר הזה קיים כי הספרים האלה צריכים למצוא את האנשים שזקוקים להם. הורים שלא יודעים איך להתחיל שיחה עם ילדם על גירושין. ילדים שמרגישים שהם לא מתאימים לשום מקום. מבוגרים שהתנתקו מהזיכרון שהם היו פעם אותו ילד, יושבים לבד בהפסקה ומתהים אם מישהו ישים לב.
כתבתי על אוכל כי אוכל הוא זיכרון. כתבתי על חיים כי החיים מורכבים. ואני כותב ספרי ילדים כי ילדים כנים לגבי המורכבות בצורה שהשאר מאיתנו שכחנו להיות.
אני כותב מגיל חמש. עוד לא גמרתי.
אם משהו כאן נוגע — תתחילו מאיפה שמתחשק.
